רצינות היא מחלת נפש 

רצינות – מחלת נפש

מה לך אחי, מה לך אחותי, כי תרצין/ני פניך? אנה תפלגנה ספינות לא לך? אנה תוליך חולייך אל הסובבים אותך.

איש כי ילך וחיוך על פניו, יהפך מעייך – מה לו לטפש שכה עליז הוא, תעגום נפשך.

השמרו מן ה"פילוסופיה" שאינה יודעת צחוק מהו, השמרו מיושבי מגדלי השן, עכורי הפנים. ממהרים, נחפזים אלי רקב ובדרכם יסחפו גם אתכם. המה עטופים באימה, המה מחביאים את פחדיהם הארורים במסכה שעל פניהם.

מגחכים הם, מגחכים עד מאד. עלובים, מסכנים ומסכנים.

מאה פילוסופים רציני פנים, ברח מהם. לו אחד ונהרת צחוק על פניו – חכמתו תשחר.

רבוא אנשים סביבך עגמי פנים – לך משם. עשרה יאירו פנים, בת-צחוק מלותם – הם אחיך.

הרציניים, מסכה על פניהם, חדרה גם אל נפשם. מסכה מטפשת, כה מטורפת... רציניים הם, אנשים הדורים בהדרת כבוד מזיף, אשר חגה סביבם. לא יתנו לשיר לעלוז על שפתם, לא ירשו לבת צחוק לחמק משליטתם.

אדוני גופם, אדוני נפשם הדעוכה – אלוהי המסכנים הללו, הסר תורתם, נפץ טפשותם.

על הדרך הלך לו איש, מפזזות נעליו הבלויות, זיקי אש בעיניו. על הדרך הלך לו איש, מפזזות נעליו הבלויות, זיקי אש בעיניו, אורו פניו.

אל מולו הרצין גביר. מבטו בוז אל היחפן/צחקן. האיץ גביר סוסיו, פן ידבק בו רפש. רקק היחפן/צחקן, על ימינו ושמאלו, גם קללה משפתיו שלח אל הגביר, פן ידבק בו רפש רצינותו של האיש.

רציניים אתם, רציניים עד קבר. מחלתכם אימה, מדבקת – מגפה של ממש.

אשה כי תמרה איש רצין פנים, אויה לה.  "מה לך אשה כי תשתטי, מה לך כי עלזו פנייך, הלא שמעת כי... הלא ידעת כי... עורי יונתי, הסירי חיוך מעל שפתייך, עגומים החיים עגומים עד מאד". כך יהגה הטפש.

ותדם האשה, פחדה כי רב, הן אשה כה נחשב הוא ורבים משחרים לפתחו של האידיוט.

מחיכת המסכה, על כי כבשה את האיש, גם בני ביתו הדבירה. ושטן הרצינות פשה בכל הארץ.

על הדרך הלך לו איש. מן השביל פנה, אל דרך -  לא דרך. פזזו נעליו הבלויות, זיקים עלו בעיניו. אל הנחל ירד ורחץ בשרו, לגם מי צוננים ושר את שירו...

יש לי יום, יום חג...

יש לי חג יום, יום...   

יש לי יום, יום חג...

יש לי חג יום, יום...   

יש לי יום, יום חג...

יש לי חג יום, יום...